​

 

 

שעת בין הערביים, האוטובוס הירקרק שידע ימים טובים יותר האט לקראת העצירה ליד התחנה היחידה בכפר, וזואי ירדה ממנו לאחר מכן. היא לקחה נשימה ארוכה מאותו אוויר כפרי לו הייתה רגילה כל כך, ונזכרה שוב באירועים הנוראים שחוותה בקיץ האחרון. הידיעה שהיא היחידה שזוכרת את כל המאורעות לא הפכו את ההתמודדות לקלה יותר. אולי דווקא בגלל זה היא נאלצה לקחת פסק זמן מחיי הכפר ולהעביר את חצי השנה האחרונה בפנימייה סגורה שתעזור לה להחלים.

כשירדה מהאוטובוס, פתאום נזכרה איך עמדה על פתח המנהרה בחזרה לעיירה. היא הייתה האחרונה לקבל את הזריקה, אחרי שהרימה בקושי את שרוולי חולצת הפסים שלה. הווריד שלה לא היה ברור לגמרי, אבל רוברט שראייתו ממילא כבר לא הייתה טובה במיוחד, הניח שהזריקה עבדה ועברה לתוך גופה של זואי. היא נפרדה ממנו וקפצה פנימה. רוברט סגר מעליה את הפתח בסיועה, היה ביניהם מבט אחרון, מבט יחיד, והוא גרם לה להרגיש שלא הכל נגמר. כל החברים שלה כבר התחילו להתקדם, אבל היא עדיין עמדה מתחת לפתח. אחרי שהרגישה מספיק בטוחה, היא קילפה את המדבקה הגדולה שעטפה את זרועה והסתירה צינור שנמשך עד למתחת חולצתה שם המתינה לה שקית אליה הגיע כל נוזל הזריקה. היא מצאה את כל אלה בארון בבית הניסויים ומהם אילתרה שקית עירוי, בזמן שסבא שלה הכין את המזרקים. היא קרעה את השקית מעליה והעיפה אותה על הרצפה. אחר כך החלה לזחול בתוך המנהרה עד שיצאה מהבאר, שם ראתה את כל אלה שנעלמו באותו החודש, והם שכחו הכול. הם היו מלוכלכים ואבודים, בחיפוש אחר דרכם הביתה. היא תפסה את דור וגררה אותו הביתה. מאז הסתגרה בחדרה וסירבה לצאת במשך תקופה ארוכה. נטע התאחדה עם משפחתה, שון קיבל את חבריו בחזרה, ורק היא סחבה את העול הכבד לזכור מה קרה באותו הקיץ. 

זואי הפכה לאדם אחר לגמרי. המשמעת בפנימייה שינתה אותה לחלוטין וגם כמעט הצליחה להשכיח ממנה לזמן מה את כל מה שקרה, לטוב ולרע. אבל לא רק הפנימיוּת של זואי השתנתה בחודשים שחלפו, אלא גם חיצוניותה. היא שינתה את צבע שערה השחור ללבן וקיצרה אותו עד הכתפיים. ספק אם בני משפחתה, שעמדו לראותה בפעם הראשונה מזה חודשים רבים, בכלל יצליחו לזהות אותה.

חצי שנה חלפה, והגיע הזמן לחזור הביתה. אל המקום שאת קיומו ניסתה לשכוח. היא התקרבה בביטחון אל ביתה שבקצה הכפר, כשבידה אחזה במזוודה ועל גבה שני תיקי גב קטנים. זואי עברה את שער הכניסה ומשם הגיעה אל הבית. כשעמדה מול הדלת וכבר הייתה מוכנה לנקוש עליה, היא נתקפה חשש. היא פחדה שלא תהיה מסוגלת לעמוד מול אביה שוב, כשהוא עדיין מתעסק בענייניו המפוקפקים ומנצל את כל חבריה ואותה. כיצד תצליח להעמיד פנים שסבה עדיין נחשב למת, כשהיא הייתה עדה לכך שהוא עדיין בחיים? ובכל זאת, היא דפקה בדלת, וזו נפתחה רגעים לאחר מכן על ידי דור. כפי שהנערה תיארה לעצמה, הוא התקשה לזהות אותה והיא הבחינה בבלבול שהופיע על פניו.

"אחות!" הוא קרא בהתרגשות ומיד התרסק עליה וחיבק אותה. "כבר חשבתי שלא תחזרי!"

"אל תדאג, אני לא מתכוונת לעזוב אותך. אף פעם." היא חיבקה אותו בחזרה ולא רצתה להרפות לרגע.

" - התגעגעתי אלייך כל כך," הוא המשיך להפגין אהבה מוגזמת שלא אפיינה אותו באופן קבוע. הוא הסתובב לאחור וצעק, "אמא! את לא תאמיני מי פה!"

"מה, דור? מה קרה?" אסתר, אמו, צעקה לו בחזרה.

"בואי מהר, את חייבת לראות מי חזרה הביתה."

"מי זאת?" היא צעקה בהתרגשות, וירדה בריצה מהקומה השנייה, "זאת זואי?!"

"כן!" הוא קרא ודחף את זואי פנימה אל אמה. אסתר התנגשה בה וחיבקה אותה בעוצמה.

"אויש, אהובה שלי… סוף סוף, כל כך התגעגעתי אלייך…" היא חיבקה וליטפה אותה ואת שערה, " - ומה זה, מה עשית לשיער שלך?"

"הוא דרש תיקון, אז קיצרתי וצבעתי," הסבירה זואי.

" - זה - זה - זה מדהים! גם אני רוצה!" אסתר אמרה ואחר כך ציוותה על דור, "תכניס הביתה את כל הדברים שלה בזמן שאנחנו משלימות פערים. טוב, חמודי?" היא הסתובבה ולא המתינה לתשובה, כשהיא מחבקת את זואי בכל כוחה, והתרגשה לגלות מה עבר עליה בפנימייה. הפנימייה האמינה בניתוק מלא עם העולם בחוץ והמשפחה בפרט.

"אִמָּא, אני בסדר. לא קרה לי כלום," זואי התחננה והסבירה שוב ושוב, בתקווה שהיא תשחרר אותה מלפיתתה.

"כן, כן, אני יודעת, אבל איך היה?" שאלה אסתר.

"היה מעניין, אני לא מתחרטת על הבחירה שלי ללכת לשם. חזרתי חזקה יותר. אבל אותי יותר מעניין מה היה פה בזמן שנעדרתי. איך עברה עליכם חופשת הקיץ ושאר הזמן עד עכשיו? אנחנו כבר באמצע דצמבר, משהו מעניין בטוח קרה," היא שאלה בהפגנתיות ובלי חשש ניסתה לגשש ולראות האם קרה משהו חשוד בזמן שנעדרה, הם ממילא לא זוכרים.

"את יודעת… שום דבר רציני. אבא עדיין בנסיעות שלו, הוא אמור לחזור בקרוב," אסתר אמרה. זואי נתקפה צמרמורת מחרידה. היא קיוותה בכל ליבה שיקרה משהו וחזרתו תתעכב.

 

 

 

לאחר ארוחת הערב, דור ניסה בכל כוחו להוציא את זואי מהבית ולגרור אותה לטיול משותף שלהם ברחבי הכפר. זה לא היה פשוט עבורו, כיוון שזואי רצתה להישאר בבית, לנוח ולהסתגל באיטיות לחזרה אל חייה השגרתיים והמשעממים. דור, מצידו, לא ויתר לה, ובסופו של דבר היא הסכימה. לבושה בפיג'מת ערב, הם יצאו יחד ושוחחו ביניהם.

"דור? מה אתה זוכר מהחודש שלפני החופש הגדול?" היא שאלה בזהירות.

"בשנה שעברה?" הוא שאל וניסה להיזכר בכל כוחו, " - אני לא… לא זוכר דברים מיוחדים שקרו. לימודים, בסך הכול, למה?"

"איזה לימודים?" היא התעקשה.

"רגיל, זואי. רגיל. לא קרה שום דבר מיוחד. למה את שואלת?"

"סתם… אני פשוט לא זוכרת כמעט כלום מהחודש ההוא," היא שיקרה.

"לא יודע, זואי. לא נראה לי שקרה משהו מיוחד באותו החודש," הוא הסביר, "אם אזכר, אגיד לך."

"את ריף אתה זוכר?" היא הזכירה את שמו של המשרת שעבד בביתם, בתקווה שזה יצליח להזכיר לדור משהו. מאז התקרית עם ריף, משפחת פישר לא העסיקה עוד עוזרים בביתם המפואר.

"מי?" הוא שאל. לא היה לו שום מושג מי זה ריף בכלל.

"לא יודעת, פתאום עלה לי שם של מישהו." היא תרצה, "ריף, אתה זוכר?"

"לא. אין לי מושג. מה נסגר, זואי? הכול בסדר?" הוא צחק, "נראה לי שחזרת קצת הפוכה משם…"

"כן, כן… לא משנה… " היא מלמלה, "זה אתה והעקשנות שלך לקחת אותי לטיולים בכפר הזה…" היא הסבירה. עדיף לא להזכיר יותר את הניסויים לעולם, היא החליטה. "לאן אנחנו הולכים? כבר התרחקנו מהבית," היא שאלה כשהחלו להתרחק יתר על המידה.

"תכף תראי - " אמר דור והמשיך לצעוד ביחד איתה, אל עבר מועדון הנוער של הכפר, אליו הגיעו מספר דקות לאחר מכן.

"מה אתה רוצה מהמקום הזה?" היא שאלה בחוסר סבלנות וגערה בו, "דור, רק היום חזרתי הביתה. אפשר בבקשה שתיתן לי לחזור הביתה לנוח?" הסיבה האמיתית לרצונה לשוב הביתה ולהתרחק מהמועדונית היתה העובדה שממקום זה נחטף סהר.

"כן, אנחנו עוד רגע חוזרים, אני רק צריך לקחת מפה משהו ששכחתי מוקדם יותר היום - " הוא אמר ופתח את דלת המועדון. זואי נכנסה אל המקום אחריו.

במתחם, שרר חושך מוחלט. וזואי, בעלטה, צעדה אחרי דור וניסתה לגשש את דרכה, כשפתאום, האורות נדלקו, ולפניה הופיעו כל החברים שלה מבית הספר.

"הפתעה!" הם קראו יחד, וזואי חייכה וצחקה באושר רב. היא התכוונה לגשת מיד לשון, סהר, נטע ועלמה, אך נזכרה שמאחר וזיכרונם נמחק, הם לא זוכרים את החבורה שהפכו להיות, וכעת, הם כולם מפולגים ובודדים.

 

 

 

נטע עמדה בפינת המועדון. המוזיקה התנגנה ברקע, אך היא חשה מנותקת. מאז הקיץ מצבה הפך לא יציב. היא אמנם לא זכרה שמשפחתה נעדרה, ואת כל שאר הדברים שעברו עליה, אבל דווקא זה היה מה שהפריע לה - שהיא לא זוכרת דבר. היא התאמצה כל כך כדי להיזכר, אבל לא הצליחה. 

הפעם, היא הייתה לבדה, בלי חברתה הטובה עלמה שהיתה לצידה תמיד ותמכה בה. היה זה ריב מטופש ביניהן שהפריד אותן בימי החורף הקרירים. נטע בעצמה אפילו לא הצליחה לזכור את שורש הסכסוך.

שני הגיעה ונעמדה לצידה, ונטע מיד התעשתה. אם כבר, הבהירה לעצמה במחשבותיה, עלמה היא זו שעמדה בודדה, ולא רק במסיבה. לנטע הייתה חברה חדשה מהשכבה, שני. היא הייתה נחמדה ונאמנה, תומכת כמעט כמו עלמה. אוי… עלמה… תשכחי ממנה כבר, דרשה ממחשבותיה.

כשכולם רקדו ביחד נטע הייתה היחידה שעמדה בצד עם שני שליטפה את שמלתה האדומה. נטע החלה לתהות לעצמה למה בכלל באה למסיבה המיותרת שארגנו לכבוד שובה של זואי. השתיים בכלל לא היו בקשר. הן רק למדו יחד באותה הכיתה, אבל מעבר לזה, לא הייתה ביניהן שום קרבה.

אולי דווקא העובדה שבחרה להגיע למסיבה תוביל לדברים טובים. אולי סוף סוף היא תצליח להשלים עם עלמה, שמתעלמת ממנה בכל מקום שרואה אותה כבר הרבה זמן. נכון, נטע ניסתה להיראות חזקה מולה, אבל היא כל כך התגעגעה אליה ולשטויות הקטנות שלהן. הן היו החברות הכי טובות, ובכפר הזה קשה לא להיתקל אחת בשניה מידי פעם. 

באחת השיחות האישיות שהיו לה עם תומר, מורה בבית הספר שאחראי על פרויקט שעות העשרה לתלמידים מסויימים, הוא סיפר לה שזואי עתידה להצטרף בהמשך לפרויקט. 

שני הייתה שקועה בטלפון שלה, בוחנת תמונות שונות שלה שנטע צילמה קודם לכן ומחפשת אחר התמונה בה תספורת הקארה החדשה שלה נראתה הכי טוב. שני ונטע לא החליפו מילה, אז השנייה החליטה שזו תהיה הזדמנות טובה להיכרות מוקדמת בינה לבין זואי, אז היא זזה ממקומה, נדחפה בין המון הילדים עד שהגיעה אל לזואי ונעמדה מולה.

"זואי! מה שלומך?" היא השתדלה להיות נחמדה ככל הניתן, בייחוד כשהזדקקה לחברה טובה עכשיו כשהיא לא בקשר עם עלמה.

"נטע, התגעגעתי אלייך מאוד - " זואי חיבקה אותה.

"באמת? אבל בקושי דיברנו…" הזכירה נטע. זואי נרתעה. כנראה שבניגוד למה שחשבה, להתרגל להעמדת הפנים הזו לא הולך להיות פשוט. הרי הן בכלל לא אמורות להיות חברות ונטע שכחה כל דבר שקרה בקיץ האחרון.

"עדיין, את יודעת, אנחנו ביחד באותה הכיתה. חבל לי שלא יוצא מזה כלום, את נראית מאוד נחמדה," היא רמזה לה בזהירות. זמן רב חלף מאז שזואי עזבה את הכפר והיא כל כך התגעגעה לכל החברים שלה, שעכשיו היו מפולגים אחד מהשני. מבחינתה של זואי, זה היה גרוע מאוד. היא כל כך רצתה לאחד אותם ולגלות להם הכול, אבל אם תעשה זאת, כל הסבל שעבר עליה מאז הקיץ היה לשווא.

"את שמעת על פרויקט ההעשרה?" נטע שאלה, ושאלתה החזירה את זואי ממחשבותיה אל המסיבה.

"פרויקט העשרה? לא, מה זה?" שיקרה זואי, וראוי לציין שהיא עשתה זאת די טוב.

"מין קורס אחרי שעות הלימודים, שון, סהר, עידן, נטע ואני משתתפים בזה. אה, וגם ילדה חדשה שקוראים לה רננה. יש לנו המון שיעורים משותפים, זה באמת נחמד. והמורה מדהים. פעם ראשונה שבאמת מקשיבים לי," אמרה נטע. 

המורה. 

זואי זכרה אותו. שמו היה תומר. היא אף פעם לא הצליחה להחליט האם חיבבה אותו או לא.

 

 

 

בפינה האחרת, ליד בר המשקאות והכיבוד, עמדו שון וסהר.

התקופה האחרונה הייתה נהדרת עבור שון. הוא החל להתאמן בקבוצת כדורגל מקצועית, וכעת נראה כי יש לו עתיד מבטיח בתחום שזנח לפני מספר שנים. הוא קיווה שגם סהר ישאב יחד איתו אל הספורט, אבל מאז שהכיר בתחילת השנה את רננה הג'ינג'ית, הכול השתנה מבחינתו.

היא הייתה יפיפיה, והיה בלתי אפשרי שלא להתאהב בה ובכל הנמשים שעל פניה. שון עדיין זוכר את אותו הרגע בו היא נכנסה אל הכיתה והתיישבה לצד סהר, שגילה שהיא גם חכמה ומרתקת. 

אבא שלה, כך גילה סהר אחר כך, הוא במאי סרטי האימה המוערך מייק הארבר, שקיבל הצעה מרשת טלוויזיה לביים סדרת אימה פרי עטו. הוא השלים את כתיבת התסריט חצי שנה קודם לכן, ולפני שלושה חודשים עבר יחד עם בתו רננה להתגורר בכפר יחד עם צוות ההפקה והשחקנים לתקופה של חצי השנה הקרובה. 

רננה הייתה רשומה ללימודים בתיכון שבכפר אבל בקושי הגיעה, הלימודים המתחלפים על בסיס קבוע שכללו גם תהליך התאקלמות שחזר על עצמו בכל מקום מגורים חדש היו חסרי ערך מבחינתה, והיא כבר כמעט הפכה להיות המפיקה בפועל של התוכנית של אביה. 

כך, חלום הכדורגל המשותף של שון וסהר הפך אט אט להיות אך ורק מנת חלקו של שון, כשסהר הלך והתרחק יותר ויותר, בניסיון להבין מה הוא אוהב. לא לקח לו הרבה זמן לגלות שהקולנוע גורם לו לפרפרים בבטן והתרגשות שאי אפשר להסביר אותה במילים.

על אף שניסו לסגל לעצמם שגרת חיים רגילה, שון וסהר התמודדו, ועדיין מתמודדים, עם ספק שמקונן בהם והניסיון להיזכר מה קרה בתחילת הקיץ שעבר. 

בחופשת הקיץ, לשניהם היה נראה כי החודש שקדם לחופשה היה מיותר וחסר חוויות בחייהם, ולכן לא ייחסו לכך חשיבות. אך עם הזמן, הזיכרונות גם מהאירועים שהתרחשו לפני כן וגם לאחר מכן החלו אט אט להתערפל.

"אתה יודע, שמעתי על מישהי שיכולה להחזיר לך את הזיכרון. זה מין טיפול כזה…" אמר שון, שאת מרבית זמנו בילה ברשת אחר חיפוש פתרון לתופעה.

"באמת?" סהר פקפק בדבריו, שהיו אמנם מרגשים, אך לא נשמעו אמינים. הוא השתדל כמעט ולא להתעסק בעבר, והסתיר זאת גם מרננה. "מה הסיכוי שתהיה מישהי שמסוגלת לשחזר את הזיכרון שלנו?" לחש.

"תקשיב, זה אפשרי, עשיתי קצת מחקר וכרגע האישה הזו אמנם לא נמצאת באזורנו, אבל בעוד כמה חודשים, לפני חופשת הקיץ, נוכל לפגוש אותה," הוא סיפר והוסיף, "כלומר, אני בוודאות ארצה לפגוש אותה. אני מוכרח לגלות מה מסתתר לי בראש, ואתה? לא מעניין אותך לדעת?"

"אני כבר באמת לא יודע… תראה, זה לא סתם כל כך מסובך. יש סיבה ששכחנו. אנחנו לא צריכים את כל הדבר הזה על הראש שלנו עכשיו. אתה, העתיד שלך נראה מבטיח, אני לא חושב שכדאי לך להסתכן ולאבד את הפוקוס מהכדורגל. ואני - " סהר הזכיר.

"אני מוכרח לדעת. נחכה לקיץ," הכריז שון, ובדרך זו גם חרץ את גורלו של סהר, שכן זה התקשה לסרב לבקשותיו. 

 

 

 

עידן שכב במיטה שבחדרו וצפה בטלויזיה. הוא היה היחיד שלא הגיע למסיבה מבין כל בני הנוער המתגוררים בכפר. הוא, מצידו, גם לא חש מחויב להגיע ולקחת חלק במסיבה. הוא ממילא לא היה איש של חגיגות, והעדיף להישאר בביתו מתחת לשמיכה עם ספר טוב.

אבל בכנות, את עידן לא עניין דבר מלבד העובדה שהוא לא זוכר כלום ממה שקרה לו בקיץ האחרון. היו לו על כך מספר שיחות עם תומר, אבל הוא לעולם לא העז לשתף את כל חברי הקבוצה בכך. 

ומלבד השיחות שלו עם תומר, הוא ניסה כמעט כל דבר. גם שלל מאכלים מוזרים ותרופות סבתא לשיפור הזיכרון לא עזרו לו.  הוא הרגיש שמשהו חשוב קרה, אבל לא הצליח להבין מה.

עד שפתאום חלה פריצת דרך, כשבסוף השבוע הקודם נחת על מפתן ביתו מכתב. 

 

אני יודע את מה ששכחת

 

כשהוא קרא את הפתק, התקשה לחשוב מי מנסה להוליך אותו שולל. אולי אחד מהתלמידים האזין לשיחותיו עם תומר. ולמרות חוסר האמון שלו, היה בתוך תוכו של עידן ניצוץ תקווה שהאמין כי מי שמסר לו את המכתב יודע משהו שהוא לא, וגם ימים לאחר מכן, הוא לא הפסיק להסתכל על המכתב כאילו משהו מתוך המילים ישתנה ויחשוף דברים חדשים. הוא לא ידע למי לפנות ומה לעשות, וכל מה שנותר לו כעת : להמתין.

 

 

 

זמן מה לאחר תום המסיבה, כשכולם כבר שבו אל ביתם, חזרה גם זואי הביתה. היא התקשתה להסתיר את האושר שהציף אותה נוכח האהבה והאכפתיות שהפגינו כל נערי ונערות הכפר, שיזמו את המסיבה הנהדרת.

היא חלפה על פני מספר בתים, גינת שעשועים שעמדה ריקה באפלת הלילה, תחנת אוטובוס, ועוד מספר בתים עד שביתה נראה לבסוף באופק. בכל פעם היא הייתה צריכה לצעוד עד קצה הכפר אל ביתה ששטחו היה רחב ידיים. 

על אף שעת הלילה המאוחרת, כשנכנסה הביתה, בסלון דלק אור לבן יחיד. אסתר ישבה שם, קפואה, כאילו המתינה לזואי במשך זמן רב. זואי התקדמה אליה, וככל שהתקדמה פתאום הבחינה בדמות נוספת שישבה בסלון המשפחתי החמים.

אדם.

הוא חזר, מוקדם מאוד מהצפוי. נראה שגם אסתר הופתעה.

"היי, אבא," היא פלטה בהתרגשות, "מ - מה שלומך?"

"בסדר גמור, זואי שלי," הוא קם וחיבק אותה, בפעם הראשונה שזכור לזואי שהפגין חמימות משפחתית כזו. "איך את מרגישה? חסרת לנו בחודשים האחרונים… לא הפסקתי לחשוב עלייך לרגע אחד," הוא סיפר לה.

"האמת שעכשיו אני מרגישה מצויין. הכרתי שם המון אנשים חדשים, עברתי תהליך, ועכשיו אני מוכנה לחזור לשגרה."

"הבנתי, טוב. אני שמח מאוד לשמוע, כמובן," הוא הצהיר והתיישב בחזרה, "אסתר - תוכלי לדאוג לנו לנישנוש קטן ומשהו לשתות, יקירתי?" הוא ביקש ממנה, והיא נחבאה אל המטבח בלי לומר כלום, כאילו רק המתינה לרגע של שקט. גם זואי שתקה, היא העדיפה שלא להתערב.

"איך היה בפגישה האחרונה? קרה משהו…?" שאלה זואי תוך כדי שישבה על הכורסא שניצבה אל מול אדם.

"לא, רק רציתי לדבר איתך קצת. לשמוע שוב מה שלומה של הבת הנהדרת שלי! הספקת כבר להשלים הכול עם החברים?" הוא שאל, כאילו רמז על כך שהוא יודע שהיא זוכרת את מאורעות הקיץ. זואי, מצידה, רק חיכתה שתוכל לעלות לחדרה ולטרוק מאחוריה את הדלת.

"לא הכול, אבל זו לגמרי התחלה…" היא השיבה לשאלתו, ונשענה לאחור. היא הייתה מותשת מאז שירדה מהאוטובוס אחרי הנסיעה הארוכה, ומשם נמשכה היישר אל המסיבה. לא היה לה רגע דל אחד. היא חשבה שאף אחד לא ישים לב כשתחזור, ויהיה לה את כל הזמן שבעולם בכפר השקט והמבודד. "אבא, אני נורא עייפה. אפשר שנמשיך את השיחה הזו מחר בבוקר?"

אסתר הופיעה מאחוריהם כשבידיה צלוחית עוגיות שוקולד וכוס של קפה חם בעבור אדם. "זואי, לאבא שלך ולי יש משהו להגיד. נו, אתה מוכן לדבר כבר?" אסתר גערה בו. זואי מיד נתקפה צמרמורת והמתינה לדבריו בחוסר סבלנות.

"מה קרה?" היא שאלה. המחשבות מיד התרוצצו בראשה, והיא לא יכלה שלא לחשוב על מאורעות הקיץ האחרון בתהייה אם הם קשורים להודעה הדרמטית.

"תארזי מזוודה, יקירתי. אנחנו נוסעים לטיול," הוא אמר, ושלח לעברה גלויה שאחז בידו.

הגלויה נחתה על השולחן, וזואי הרימה אותה בעזרת ידה. כשהפכה אותה, יעד הטיול נגלה בפניה. הם עמדו לנסוע אל עיירת החוף "פאריש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מה - אבא - מה לעזאזל?" זואי הייתה מופתעת מאוד. 

"זואי, שמרי על שפה מכבדת כשאת מדברת אליי, הבנת אותי?" הוא הבהיר.

" - אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב את החיים שלנו כאן ולצאת לטיול. אמא, זה בסדר מבחינתך?" היא פנתה ישירות אל אסתר, שעמדה ושתקה. אדם המשיך לדבר.

"זואי, אני מציע לך להרגיע עם טון הדיבור החצוף שלך. בכל אופן, אנחנו, הורייך, שאת כל כך אוהבת ומעריכה, החלטנו להפתיע אותך ואת אחיך, ולצאת לטיול במקום הטיול שפיספסנו בקיץ, בגלל שלא היית כאן. אנחנו ניסע לפאריש, עיירת נופש מהטובות במדינה, ויהיה לנו טיול מאוד כיפי," הוא אמר.

"אבא - זה אמצע החורף עכשיו. באמת נראה לך הגיוני שנלך לעיירת נופש שפעילה רק בקיץ? אנחנו נהיה האנשים היחידים שם! כל החנויות יהיו ריקות ולא יהיה לנו מה לעשות חוץ מלישון במלון כל היום," היא התעצבנה וגערה בו.

"זואי, יקירתי, לא שאלתי מה את חושבת. לכי לחדרך וארזי מזוודה, אנחנו יוצאים מחר על הבוקר," הוא הבהיר שוב, והיא הסתובבה לאחור בעצבנות.

כשעלתה לחדרה, שוב חשבה על דבריה, ותהתה אם מאחורי התוכנית של אביה הצדקן לצאת לטיול, עומדת תוכנית נסתרת, שקשורה למאורעות הקיץ הקודם. היא נשמה עמוק, ונרגעה. זה בסך הכול טיול, היא תהנה שם ויהיה לה כיף. אסור לה להיכנע למחשבות האפלות השוכנות במוחה. היא צריכה לנצח אותן באמצעות חיוביות ואופטימיות, כפי שלמדה היטב בפנימייה.

 

 

 

שעת לפנות בוקר מוקדמת. זואי התפתלה במיטתה ולא הצליחה להירדם. היא ניסתה להאמין בלב שלם כי הטיול המשפחתי עומד להיות מהנה ושונה מהרגיל, אך דבר לא הצליח לשפר את תחושותיה הרעות לגביו. היא סיימה לפני שעה קלה לארוז את המזוודה, ולקחה כל דבר שתהיה זקוקה לו. מלבד בגדי אופנה מיוחדים ואורבניים, כמו שהיא אוהבת, היא גם ארזה את היומן שלה ואת מצלמת הפיתוח המיידי שלה, יחד עם כמות נייר צילום לא מבוטלת.

היא קמה ממיטתה וירדה אל המטבח, שם הכינה לעצמה כוס קפה והציצה מהחלון הרחב אל הרחוב. בחוץ שרר חושך ושקט מוחלט. כולם ישנו בבתיהם, והיא יצאה החוצה. כמה נביחות כלבים נשמעו כשעזבה את הבית ויצאה אל הרחוב, ובעודה אוחזת בכוס הקפה שלה, החלה להתקדם אל הבאר.

הבאר הייתה יבשה לחלוטין, ונראתה כמו בור שקשה להאמין כי טיפת מים נפלה אל תוכה פעם. היא השאירה את הקפה מאחור, וירדה אל תוך הבאר הרדודה דרך סולם צדדי. הדלת אל המנהרה הייתה שם, כאילו דבר לא השתנה בזמן שנעדרה.

זואי התכופפה על ברכיה ופתחה בכוח את הדלת, אך הפתח אל המנהרה היה אטום בבטון שחסם את המעבר וההגעה אל בית הניסויים הנטוש. אולי הכול באמת נגמר והסתיים.

דברים נשארו לא פתורים מבחינתה. אף אחד לא ידע זאת, אך מאז שעברה אל הפנימייה, לא חלף יום שבו התחרטה על מחיקת הזיכרון הגורלית, שהייתה יכולה לפתור הרבה סבל עבורה, ולשכוח הכול כמו חבריה. במחשבה נוספת היא התחרטה כלל על מחיקת הזיכרון, וכאבה שעד שהצליחה להקיף את עצמה סביב חברים רבים, סבא שלה הפריד אותם ממנה. 

מספר חודשים ספורים אל העתיד הקרוב, בתחילתו של הקיץ, עמדו להתקיים הניסויים פעם נוספת. בדרכה חזרה הביתה, זואי התחייבה לעצמה כי לא תיתן לזה לקרות שוב. היא תקדים את סבא שלה ושותפיו הפעם.

זואי האמינה כי יום אחד היא תצליח להגיע אל בית הניסויים. היה עליה רק לגלות היכן מיקומו באמת נמצא, ולעת עתה, כדאי שהיא תשוב הביתה, לפני שהוריה יבחינו בהיעלמותה. מאז שחזרה היחסים ביניהם לא הטיבו במיוחד, ושיטוטי לילה לא הוסיפו לחזות המחשידה שסיפקה להם בשובה מהפנימייה.

היא נכנסה אל מיטתה, התעטפה מתחת לפוך ועצמה את עיניה. בעוד שעות אחדות, עמד להתחיל פרק חדש בחייה.